ביום שישי 5/9/2014, י' אלול תשע"ד לפנות בוקר, נפטר אבי
דוד שנון ז"ל לשעבר שטונצייגער, שבוע ימים לפני יום הולדתו ה-89. יליד פולין
ניצול שואה.
יש אנשים עליהם נאמר כי הם "נאחזים בחיים בציפורניים" במקרה
של אבי היה הדבר הפוך, החיים נאחזו בציפורניהם בו ושחררו את לפיתתם בו אט-אט
באיטיות מורטת עצבים ורגשות. עם כל שחרור קל של לפיתה זו השאירו בו שריטה חדשה. קמעה,
קמעה, נלקחו ממנו אוצרותיו. ראשית, יכולותיו המנטליות (דמנציה ודכאון) ואחר כך,
ותוך כדי כך, יכולותיו הפיזיות. הסרטן הכה בו כמה פעמים באחת מהם נטל את
כליתו, הסיגריות, מפלט הרעבים בימי הרעב ברוסיה, הרסו את ראותיו ((COPD, סדרת אירועים מוחיים
הותירו אותו פגוע מוטורית מחד, והסירו את חומותיו הרגשיות מאידך. מי שעבר את תלאות
השואה והיה מוסר את זיכרונותיו מהתקופה, למי שהיה מוכן להקשיב, שוב לא יכול היה לעצור
את דמעותיו למראה התמונות הניבטות אליו מהטלוויזיה והזיכרונות, היה מתבייש בכך,
מתנצל ומשתתק. אט אט החל נזקק לשירותיה של מטפלת צמודה עד שלבסוף היה נזקק לה בכל,
וחייו היו תלויים בה לחלוטין.
אמא
שלי, אשתו, אהבת נעוריו, עשתה מאמצים על אנושיים להשאירו מחובר לחיים ובחיים. הדמנציה כרסמה
את מוחו והפכה את החיים איתו לכמעט בלתי נסבלים, היה עולב בה על כל צעד ושעל ואחר
כך מתנצל ברגעי צלילות הולכים ומתמעטים. נפש מיוסרת.
אנחנו ילדיו, נגררנו למערבולת מורטת עצבים של אין
ספור אשפוזים, קריאות מצוקה באישון לילה. והקשה ביותר, מלחמה אין פוסקת ברשויות
המדינה השונות: ביטוח לאומי, משרד האוצר -הרשות לניצולי השואה, קופת חולים ועוד,
בניהול מלחמת מאסף בכל פעם שאחד מגופים אלו ניסה לנגוס שוב ושוב בכספים הזעומים
שהגיעו להם.
אנו חיים בתקופה שבה שוב אין נזקקים לבני המשפחה
ככלי לשמירת הזיכרון. האינטרנט וטכנולוגית הענן מאפשר לנו לשמר את הזיכרונות מכלי
ראשון. כך למשל תיעוד תלאותיהם של אבי ז"ל ואמי תבדל לחיים בתקופת השואה, כבר נמצאים
ביוטיוב (לחץ
כאן) ובקרוב יועלו גם כל תמונותיהם משנות המלחמה.
ברנר משארטר אמר
"אנו כננסים היושבים על כתפי ענקים, שיכולים אנו לראות דברים רבים יותר
ורחוקים יותר מאשר הם, לא דווקא בשל חדות ראייתנו או חוסן גופנו אלא משום שאנו
נישאים ומרוממים לגובה על ידי גודלם הענקי". במקרה של מדינת ישראל, נראה כי
מנהיגי מדינתנו יכולים לומר כך, "אנו כענקים היושבים על כתפי ננסים, יכולים
אנו לראות דברים רבים יותר ורחוקים יותר מאשר הם" אבי היה מאותם, אודים
מוצלים, אנשים קטנים "ננסיים" בעיניהם של מנהיגי המדינה, שאיכשהו שרד
להם כוחם הגופני, והצליחו לשמור את השדים הנפשיים שלהם בתוך מגרות נפשם ועשו
מאמצים עילאיים כדי לנהל עבור ילדיהם חיים נורמליים עד כמה שיכלו. על גביהם של אבי, אימי , ושכמותם, על זיעת אפיהם תרתי משמע, עבודתם היום יומיות באדמה, בפלחה, במשק החי,
במפעלי התעשייה, בצבא, בשירות הציבורי ,(במקרה של אבי הוא עסק בכולם) או בכל עבודה
אחרת בזעת אפיהם קמה לנו המדינה הזו. אלו הננסים שנשאו את מנהיגנו על כתפיהם הדלות, והם (המנהיגים) לא ידעו להחזיר להם כגמולם.
קיצור של עניין, אנחנו בילדותינו לא חסרנו דבר. וגם אם כן,ככל שגדלנו הערכנו
יותר ויותר את היש ולא את האין. ידענו כי עשו מעבר ליכולתם. פת הלחם לא חסרה מעולם
ואף יותר מזה.
נוח על משכבך בשלום אבא יקר. ענק שבענקים.
ימציא לך בורא עולם מנוחה נכונה.
אמן כן יהי רצון.
אמן כן יהי רצון.
אבא שלך היה אדם מיוחד במינו שידע לתת ולחלק ולא לקחת ולקבל מאחרים. אדם עם לב טוב שהיה גדול יותר מהאגו שלו, אדם צנוע, יפה נפש ויפה תואר ודוד אהוב עם חיוך שובה לב שלא אשכח לעולם
השבמחקתודה אופיר,
השבמחקגם את הוריך (למרות שלא פגשתי בהם הרבה) אני זוכר באותו האופן.